השופט י' עדיאל:
1. המערער, עורך דין במקצועו, הורשע בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין בעבירות של הפרת החובה לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ובביצוע מעשה שאינו הולם את המקצוע, בגין התבטאויות כלפי דיין בית הדין הרבני האיזורי בירושלים. על המערער נגזרו עונשים של אזהרה ותשלום הוצאות. על הרשעתו ועל ענישתו הוא מערער לפנינו.
הרקע העובדתי
2. המערער ייצג תובעים בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים (להלן - בית הדין הרבני), לפני הרכב הדיינים אברהם שיינפלד (אב בית הדין), ישראל יפרח ומסעוד אלחדד. המשיב, ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, הגיש קובלנה נגד המערער (תיק בד"מ 16/01) בגין דברים שכתב על הדיין שיינפלד, במסגרת ערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול על החלטת ההרכב, ובתלונה שהגיש המערער לשר הדתות על הדיין. בקובלנה נזכרו חמש אמירות, אך במרכז דיוננו עומדות רק שלוש מהן: האחת, כי הדיין שיינפלד "מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור". השניה, כי הדיין "החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול". השלישית, כי "הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות". נטען בקובלנה, כי התבטאויות אלה של המערער כלפי הדיין שיינפלד חורגות מחובתו של עורך הדין לנקוט לשון מנומסת ומאופקת.
3. הרקע לאמירות אלה מתברר מתוך טענותיו של המערער כפי שנטענו לפני בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, כמו גם לפנינו. המערער טוען, כי לנתבע באותו תיק שהתנהל בבית הדין הרבני האיזורי, קשרים הדוקים עם הדיין שיינפלד. לפי חשד שפורסם, כך טוען המערער, הנתבע הסדיר לדיין עבודה כבורר פרטי. אותו דיין, נטען, "רתם עצמו לטובת הנתבע", וניהל את ההליך תוך ניסיון בולט לחלץ את הנתבע. בין היתר טוען המערער כי הדיין שיינפלד מנע הבאת ראיות וחקירת בעלי דין, סרב לאפשר עיון בתיק, סרב לקיים דיון בבקשה שהוגשה לפסילתו, ושיבש את הליכי הערעור שהוגש על החלטותיו. לבסוף, כך טוען המערער, ביטל בית הדין הרבני הגדול את החלטותיו של הדיין שיינפלד בתביעה שניהל המערער, וערעורו התקבל.
כמו כן, מסתבר כי הרכב הדיינים בו חבר הדיין שיינפלד אסר על המערער לייצג לפניו מתדיינים, וכן אסר על מזכירות בית הדין לקבל מידי המערער חומר ומסמכים. על פי טענת המערער, אף מנהל בתי הדין הרבניים והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין אשר רוט) פעלו ליישום ההחלטות המחרימות.
פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים
4. בהכרעת הדין, קבע בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין המחוזי) כי דברי המערער אינם עולים בקנה אחד עם חובתו של עורך דין לנקוט לשון מנומסת ומרוסנת בפניותיו לבית המשפט ולחבריו למקצוע, כפי שנקבע בפסקי דין שיצאו מלפני בית משפט זה. בית הדין המחוזי סבר כי הרקע לדברים שכתב המערער על הדיין מעורר לכאורה תהיות, אך בכך אין להצדיק את התנהגותו. כן נקבע, כי מתפקידו של בית הדין המשמעתי לדון רק באישומים שיוחסו למערער. יחד עם זאת, הבחין בית הדין בין הדברים שכתב המערער במסגרת ההליכים המשפטיים לבין האמור במכתביו לרשויות, ביניהן שר הדתות. לעניין המכתבים מהסוג האחרון, נקבע, שכדי לאפשר לשר לבחון תלונה המוגשת אליו כלפי דיין, יש לאפשר למתלונן לפרט את המעשים וההתנהגות המיוחסת לנילון. לכן נפסק כי הדברים שכתב המערער לשר הדתות אינם עולים כדי עבירה משמעתית.
לבסוף הורשע המערער בעבירות על סעיפים 53 ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין), שעניינם חובת עורך הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהימנע ממעשים אשר אינם הולמים מקצוע זה. בגזירת העונש, קיבל בית הדין המחוזי את טענת המערער, כי נענש כבר בכך שנאסר עליו להופיע בהרכבים בהם יושב הדיין שיינפלד. משום כך החליט בית הדין המחוזי שלא להחמיר בעונשו של המערער, וגזר עליו עונש של אזהרה ותשלום הוצאות בסך 1,500 ש"ח. בפסק דינו המליץ בית הדין המחוזי ללשכת עורכי הדין לבדוק את הנסיבות בהן נמנעה הופעתו של המערער בבית הדין הרבני, ולפעול למניעת הישנותם של מקרים כאלה, לגבי המערער ולגבי כלל עורכי הדין.
5. המערער ערער לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי) על הרשעתו ועל העונשים שהוטלו עליו (תיק בד"א 20/03). הוועד המחוזי ערער על קולת העונש (בתיק בד"א 21/03), בסברו כי היה על בית הדין המחוזי להשית על המערער עונש של השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין. הוועד המחוזי טען בערעורו, כי המערער לא התחרט על מעשיו, וכי מטיעוניו לעונש ניכר כי המערער סבור שלא חטא. כן נזכרה העובדה כי למערער "עבר משמעתי" בנושא התבטאויות לא ראויות, וכי מדובר בזילות חמורה של ההליך השיפוטי ושל דיין בית הדין הרבני הדורשת עונש מרתיע.
6. בית הדין הארצי דחה את שני הערעורים. בית הדין הארצי הדגיש כי אין לו כלים וסמכות לבחון את טענות של המערער כלפי הדיין שיינפלד. מכל מקום, נקבע, לא אמיתות הטענות עומדת לדיון, אלא אופן ניסוחן והשמעתן. בית הדין הארצי קבע כי המערער הורשע בדין נוכח העובדה כי אמר את דבריו במסגרת ה"גרעין הקשה" של העיסוק בעריכת הדין: הדברים נאמרו על-ידי המערער בעת פעילותו המקצועית ולא כאדם פרטי, והיו מכוונים נגד דיין, במסגרת הליכים משפטיים. בהתייחס לטענת המערער כי נגרם לו עיוות דין עד למתן הכרעת הדין בבית הדין המחוזי נקבע, כי הזמן שחלף משמיעת הראיות ועד למתן פסק הדין לא גרם למערער לעיוות דין, ולכן אין מקום לבטל את פסק הדין משיקול זה. מאידך, בית הדין הארצי לא סבר כי יש להחמיר בעונש שנגזר על המערער. בעניין ה"עבר המשמעתי" לו טען המשיב, ציין בית הדין הארצי כי מדובר בהרשעה מלפני שנים רבות, שעניינה בדברים שאמר המערער אשר הופנו כלפי בעל מכה, ולא כלפי חבר למקצוע או בעל תפקיד שיפוטי. משכך, דחה בית הדין גם את ערעורו של המשיב.
בדומה לבית הדין המחוזי, העיר גם בית הדין הארצי כי יש לתת את הדעת לטענת המערער כי נפסל שלא כדין להופיע לפני הרכבים בהם יושב הדיין שיינפלד, שכן לא ברור מכוח מה נשללה מן המערער זכותו זו.
פסק דין זה הוא נשוא הערעור שלפנינו.
הליכי הערעור לפנינו וטענות הצדדים
7. בשלביו המוקדמים של ערעור זה, הודיע המערער כי הוא נכון למחוק את הערעור. ואולם, בשל ה"חרם" שהטיל בית הדין הרבני על המערער, סבר בית משפט זה (בהרכב השופטים מ' חשין, א' חיות וע' ארבל) כי יש לברר תחילה את הטעון בירור בעניין החרם. בית המשפט ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין שמעון יעקובי) ולשכת עורכי הדין לבחון את הנושא, לנקוט צעדים ראויים, ולהגיש הודעות על כך לבית המשפט.
8. על פי החלטה זו של בית המשפט, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי לדעתו החלטת הפסילה באה בגדרה של הוראת סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, האוסרת על עורך דין לקבל על עצמו לייצג צד בהליך בבית משפטי, אם יש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין של התקיימות עילה מעילות הפסלות המנויות בסעיף, ובענייננו, כאשר לשופט יש "ענין אישי ממשי בעורך הדין". היועץ המשפטי לממשלה מסר בהודעתו, כי שאלת פרשנותו של סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, עומדת במרכזה של עתירה התלויה ועומדת בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 8905/04 יוסף פנדריך, עו"ד נ' הרב אברהם אטלס). על כן הוא סבור, כי המקום לבירור סוגיה זו הוא במסגרת אותה עתירה בה נבחן סעיף 53ב האמור באופן ישיר.
9. אף היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין שמעון יעקובי) הגיש הודעתו לבית המשפט. לדבריו, בירורים שערך מלמדים כי המערער מצוי ביריבות קשה עם הדיין שיינפלד. יריבות זו, טען עורך דין יעקובי, מגיעה לכאורה לכדי עילת פסלות - אם של המערער בייצוג בעלי דין לפני הדיין שיינפלד, ואם של הדיין לדון בתיקים בהם מייצג המערער בעלי דין. יחסי יריבות אלה, נטען, עולים כדי "עניין אישי ממשי", כלשון סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין. עורך דין יעקובי סבור, כי מן הראוי ששאלת הפסלות ההדדית של המערער מול הדיין שיינפלד תיבחן במסגרת תיק קונקרטי, ולא אגב גררא בערעור על החלטת בית הדין הארצי. הוא מוסיף, כי אין מקום לטענה בדבר "חרם" שהוטל על המערער, שכן מדובר בסוגיית פסלות עורך דין-דיין.
10. בהודעת לשכת עורכי הדין נמסר, כי הוועד המחוזי החל בטיפול מול גורמי בית הדין הרבני, כדי להביא לביטול הסנקציות נגד המערער. בהודעת עדכון שהוגשה לבית המשפט ביום 2.2.05, נמסר כי ניסיונות הפיוס בין בית הדין הרבני לבין המערער לא צלחו, עקב חילוקי דעות לעניין פרשנות סעיף 53ב. בנסיבות אלה, הודיע הוועד המחוזי כי אם יחליט המערער להגיש עתירה נגד בית הדין הרבני, יבקש הוועד המחוזי להצטרף לעתירה כעותר נוסף.
11. בעקבות הודעתו של עורך דין יעקובי ביקש המערער לחזור בו מן ההסכמה שנתן למחיקת הערעור, עקב האמור בתגובתו של עורך דין יעקובי ובשל פסילתו המתמשכת מייצוג לפני הדיין שיינפלד. כן הביע המערער דעתו כי סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין איננו רלוונטי במקרה דנא, מה גם שהוא נחקק לאחר שהדיין פסל את המערער מלייצג לפניו. ביום 6.2.05 שב המערער והגיש בקשה לשמיעת הערעור.